"המורה, המצלמה שלי לא עובדת". 

"המורה, אין לי מצלמה במחשב".

" המורה, אמא שלי דיברה עם המחנכת והיא נתנה לי רשות לא להדליק מצלמה..."

​

חוסר אונים.... מלחמת התשה ובעיקר עייפותתתתתתתת

עייפות מללמוד אינסוף כלים, אפליקציות ואתרים חדשים,

עייפות מלקבל הנחיות חדשות בכל יום מחדש,

עייפות לנסות ולייצר רעיונות שיעבדו בטריטוריה החדשה שנוצרה....

​

יש כל כך הרבה משתנים במצב החדש שנוצר שאני לא מודעת אליהם..

מה קורה אצל התלמידים שלי בבית ?

מה המצב הנפשי והרגשי שלהם ?

עד כמה הם באמת פנויים ללמידה בתקופה הלא פשוטה הזאת?

​

כבר מזמן למדתי לבחור את "המלחמות" שלי בקפידה ובטח לא להיכנס למלחמות מיותרות,

מלחמות שאין לי דרך לאכוף...

 

ובכלל, כסטודנטית מן המניין יצא לי להתנסות שנה שעברה סמסטר שלם.

 

חוויתי מקרוב את ההבדל בשיעורים בהם פתחתי את המצלמה ובשיעורים ששמרתי על המצלמה סגורה. מצד אחד, נכון.. לא תמיד אהבתי איך שנראיתי על הבוקר, לפעמים רציתי לאכול, לפעמים החדר היה מבולגן ומצד שני, כשהמצלמה הייתה סגורה הרגשתי "מחוץ" לשיעור, פחות השתתפתי בשיעור, לא הייתה סיבה "להתארגן ולהסתדר" והכי גרוע, זה התחיל להשפיע גם על מצב הרוח הכללי שלי...

​

​יצא לי להתבונן מהצד ולראות איך מרצים שונים מתמודדים עם המצב החדש בחכמה. חלקם פגשתי לראשונה בזום וכך למדתי כל הסמסטר... גם מקצועות מאתגרים יותר כמו סטטיסטיקה....

רובם ככולם הבינו והכילו את המצב הרגיש, ביקשו בנימוס שנפתח מצלמה, בתחילת השיעור שאלו והתעניינו בשלומנו, לעיתים שאלו על חפץ שנמצא מאחורינו עד שהתחיל זמן השיעור

ולאט, לאט הרגשתי האישית כלפי השיעור והמרצה השתנתה. 

​

ואז, שמתי לב שמשהו אצלי השתנה!

 

יותר ויותר פתחתי בשיעורים את המצלמה. מצאתי את עצמי מסתכלת

על השעון, מסתדרת ומתארגנת לקראת השיעור ומחכה לשיעור בציפייה.

 

וגם, הבנתי אותם... לא נעים לדבר לעצמך... למסך שחור...

פתחתי את המצלמה לא כי חויבתי,  פשוט כי חיבבתי את המרצה והספיק לי לראות את המבט המאוכזב בעיניים של האדם מולי ולא רציתי... לא רציתי לתת למרצה להרגיש לבד בשיעור ...